פיסול, עיצוב אופנה ותכנון בתים – אלה התחומים בהם פעלתי לאורך חיי. הליבה תמיד הייתה אחת: התייחסות לאסתטיקה, לחומר ולנמצא מאחור, האדם. את דרכי המקצועית התחלתי כמעצבת אופנה, בתקופה שכמעט ולא היו עוד מעצבות בארץ. הצורך במלתחה שנכונה לי התחבר עם צרכי נשים אחרות. כך צמח בית אופנה שהפך יוקרתי. עשרים וחמש שנים הלבשתי נשים בתפקידים בכירים. מבית הנשיא, הטלוויזיה נשות קריירה וידועניות למיניהן. לא תכננתי בגדים, אלא מלתחות. התאמתי בין הנראות הצרכים והאישיות. הקפדתי על איכות הבדים ותפירת העילית. הנאמנות לאישה אותה הלבשתי הביאה לי הכרת תודה סיפוק ושפע. בהמשך כמעט טבעי תכננתי בתים. גם פה חיברתי בין צרכי הלקוח לחומרים ולאסתטיקה. עבדתי עם חומרים טבעיים תוך יצירת חללים המחברים בין הפנים לחוץ, בין האדם לטבע שסביבו.

​

בשנים האחרונות אני מפסלת. המעבר לפיסול היה טבעי עבורי – סבי היה פסל. היצירה בחומר הגיעה בימים בהם נדרשתי להקשיב לעולמי הפנימי. היום אני מספרת בידיי את רחשי ליבי. מפסלת מנשמתי בחומר.
האמנות היא קול לאמת פנימית עמוקה. עבורי היא גם כלי להעברת מסר ומחאה. אני יוצרת מתוך כאב. החומר מאפשר לי להביע את מה שלא אומרת במילים. באמצעות פסליי אני צועקת: תראו! והצילו! ודיי! ולא עוד!
רוב פסליי עוסקים בשני תחומים עיקריים שלכאורה נדמים כשונים, אך בבסיסם זהים, מבטאים פגיעה וקוראים לריפוי.
הראשון נוגע במצבן של נשים נפגעות אלימות נפשית. נשים החוות פגיעות רגשיות בתוך מערכות יחסים. אלימות שלא משאירה סימנים כחולים, מתעתעת וסמויה. האמנות שלי היא קול עבור האישה הלא נשמעת. הנושא השני עוסק בקשר שבין האדם לטבע – בניסיון לעדן את יחסינו עם העולם הסובב אותנו. התפיסה הבודהיסטית רואה את העולם כשלם כשכל פרטיו מחוברים. פגיעה בחי או בצומח היא פגיעה בעצמינו. פסליי ממחישים את הסבל שנובע כתוצאה מאלימות האדם בטבע.